הכתפיים הרחבות ביותר נשברות: כיצד פוליטיקת הקנאה מדרדרת את בלגיה לעוני

דם נושא מישהו על כתפיו. אדם שני מתווסף, ואחריו שלישי. המבנה מתחיל להתנדנד, אך היד הממשיכה להערים עליו עוד ועוד משאות מכריזה שכל נטל נוסף הוא צודק. עד שהכול קורס. כאן טמונה הסכנה שמאחורי הסיסמה הבלגית בדבר הכתפיים הרחבות ביותר: מתייחסים ליכולת הנשיאה הכלכלית כאילו אין לה גבול.

מי שיכול לתרום יותר, אפשר לדרוש ממנו גם לשאת בנטל גדול יותר. אולם ברגע שעיקרון זה הופך לחשד מתמיד כלפי כל מי שעובד, בונה עסק או צובר הון, משמעותה של הסולידריות משתנה. ההצלחה הכלכלית הופכת אז לחוב שלעולם אי אפשר לפרוע במלואו. הפוליטיקאים כבר אינם נדרשים להצדיק את הוצאותיהם; די להם להצביע בכל פעם על מי שישלם.

35 עובדים במגזר הפרטי על כל 100 תושבים

תחזית יוני של לשכת התכנון הפדרלית בבלגיה לשנת 2026 צופה כ־3,265,000 שכירים במגזר הפרטי וכ־926,000 עצמאים. יחד מדובר בכ־4.19 מיליון מועסקים במגזר הפרטי. ביחס לאוכלוסייה של 11.90 מיליון תושבים, כפי שנקבע באותה תחזית, זהו שיעור של כ־35.2 אחוזים מהאוכלוסייה.

מכל 100 תושבים, רק 35 עובדים במגזר הפרטי או כעצמאים. מולם עומדים 65 תושבים אחרים: כמעט שניים על כל עובד במגזר הפרטי. על הבסיס הצר הזה בונה בלגיה את שגשוגה. מי שמעמיס על הכתפיים האלה עוד ועוד משאות מערער את יכולת הנשיאה הכלכלית שמאפשרת מלכתחילה את ההגנה החברתית שלנו.

המשימה הפוליטית צריכה להיות הרחבת הבסיס הזה: להביא יותר אנשים לעבודה, לאפשר השקעות ולהגדיל את הפריון. מי שמבטיח ללא הרף הוצאות חדשות ומטיל את החשבון על אותם עובדים ועסקים, הופך בטווח הארוך את ההגנה החברתית עצמה לפגיעה יותר.

בלגיה בוחרת במנגנון מדינתי גדול

לשכת התכנון הפדרלית מעריכה כי בשנת 2026 יועסקו במגזר הממשלתי כ־952,000 בני אדם, שהם כ־8 אחוזים מכלל האוכלוסייה. לצורך ההשוואה הבינלאומית אנו משתמשים בנתוני ה־OECD לשנת 2024, המבוססים על הגדרות אחידות. הם מודדים את שיעור התעסוקה במגזר הממשלתי מתוך כלל התעסוקה.

לפי הגדרת ה־OECD, המדינה הבלגית העסיקה בשנת 2024 כ־943,000 בני אדם. שיעור התעסוקה הממשלתית בבלגיה גבוה בכ־55 אחוזים מזה שבגרמניה, בכ־47 אחוזים מזה שבהולנד ובכ־25 אחוזים מזה שבארצות הברית. צרפת נמצאת מעל בלגיה. לכן איננו מקרה חריג בעולם שאין לו מקבילה, אך גם איננו מדינה שבה המנגנון המדינתי ממלא תפקיד מצומצם.

מי שרוצה מנגנון מדינתי גדול יותר חייב להוכיח שהשירותים הניתנים מצדיקים את העלויות הכרוכות בהם. העובדה שמשכורות משולמות מכספי מסים אינה פוטרת איש מהחובה לעבוד ביעילות. משלמי המסים זכאים למדינה שנותנת דין וחשבון על מספר עובדיה ועל הוצאותיה.

העבודה כבר נושאת בנטל הכבד ביותר

מציאות המיסוי קשה דיה ואינה זקוקה להגזמות. לפי הדוח Taxing Wages 2026 של ה־OECD, בשנת 2025 הסתכמו המסים וההפרשות הסוציאליות בבלגיה ב־52.5 אחוזים מעלות ההעסקה הכוללת של עובד יחיד ללא ילדים, המשתכר את השכר הממוצע. הממוצע במדינות ה־OECD עמד על 35.1 אחוזים. מכל 100 אירו שהמעסיק מוציא על עובד כזה, נותרים לעובד, במקרה הסטנדרטי הזה, כ־47.50 אירו נטו.

משום כך מטעה כל כך התפיסה שלפיה רק קבוצה קטנה של מיליארדרים חסינים מכל פגע תשלם את החשבון הבא. העובד הבלגי מן השורה כבר חי במערכת הגובה חלק גדול מאוד מפרי עבודתו. מי שרוצה להתקדם באמצעות נטילת אחריות רבה יותר, עבודה ממושכת יותר או הקמת עסק, ראוי למדינה שהופכת את האפשרות הזאת לכדאית.

ההבטחה שמצבם של כל האחרים ישתפר אוטומטית ברגע שהעשירים ישלמו יותר מבלבלת בין הכנסות ממסים לבין יצירת עושר. מס יכול לחלק משאבים מחדש. השאלה אם הוא מחזק את החברה לאורך זמן תלויה גם בשימוש שנעשה במשאבים האלה ובהשפעתו על עבודה, חיסכון והשקעות. תקציב אינו יכול להתבסס לאורך זמן על ההנחה שהתנהגותם של בני אדם לעולם אינה משתנה.

הכנסות גבוהות אינן מבטיחות ניהול תקציבי טוב

החשבונות הלאומיים שפורסמו באוקטובר 2026 מראים עד כמה גדול כבר משקלה הפיננסי של המדינה הבלגית. בשנת 2025 הסתכמו הכנסות הממשלה ב־49.2 אחוזים מהתוצר המקומי הגולמי. ההוצאות הראשוניות, ללא ריבית, הגיעו ל־52.2 אחוזים, ועליהן נוספו 2.3 אחוזים לתשלומי ריבית. סך ההוצאות עמד אפוא על כ־54.5 אחוזים. הגירעון הסתכם ב־5.2 אחוזים מהתמ״ג, והחוב הציבורי ב־108.1 אחוזים.

מדינה שגובה סכומים כאלה ובכל זאת רושמת גירעונות כאלה חייבת קודם כול להצדיק את החלטותיה שלה. הצגת כל מס חדש כהתקדמות מוסרית היא דרך נוחה להתחמק מהבדיקה הזאת. האזרח נדרש להוכיח שהוא זקוק לכספו; הצורך של המדינה בכסף נתפס כמובן מאליו.

מדיניות חברתית רצינית חייבת גם לשאוף ליותר מאשר ניהול תשלומי קצבאות בלבד. בסוף 2025 מנה המכון הבלגי לביטוח בריאות ונכות, RIZIV/INAMI, 537,728 שכירים ומובטלים בעלי הכרה באי־כושר עבודה ממושך, וכן 38,915 עצמאים ובני זוג המסייעים בעסק. יחד מדובר ב־576,643 בני אדם, שהם כ־4.9 אחוזים מהאוכלוסייה ב־1 בינואר 2026. הכוונה היא לאי־כושר עבודה הנמשך יותר משנה.

מאחורי המספרים האלה עומדים אנשים הראויים להגנה. אולם במקום שבו החלמה או עבודה מותאמת אפשריות, על המדיניות לפתוח גם דרך חזרה. השארת אנשים במצב של תלות במשך שנים, ולאחר מכן הצגת המצב הזה כהצלחה חברתית, מבטאות תפיסה דלה של כבוד האדם.

השוואה כלפי מטה אינה מחזקת איש

הפיתוי העיקש בשיח של השמאל הרדיקלי הוא לראות בעושרם של האחדים את הסיבה לקשייהם של האחרים. ברגע שמקבלים את הנחת היסוד הזאת, המטרה משתנה. עצם צמצום הפערים נתפס כניצחון, גם אם כמעט איש אינו חי טוב יותר.

זוהי פוליטיקת הקנאה. לפי ההיגיון הזה, קל יותר לגרור מטה את מי שנמצאים למעלה מאשר לחזק כלכלית את מי שנמצאים למטה. חינוך טוב יותר, גישה קלה יותר ליזמות ודרכים לחזרה לשוק העבודה לאחר שנים של אי־תעסוקה מחייבים רפורמות קשות. הצבעה על אויב זוכה למחיאות כפיים מהר יותר.

כך יכול הביטוי ״הכתפיים הרחבות ביותר״ להפוך לאריזה נעימה לאוזן של רעיון נוקשה הרבה יותר: המדינה תובעת לעצמה זכות הולכת ומתרחבת על פירות מאמציהם של אחרים. מי ששואל היכן גבולותיה של התביעה הזאת זוכה אז ליחס כאילו הוא מתנגד לסולידריות. לחץ מוסרי מחליף את הדיון הכלכלי.

הפיתוי הקומוניסטי באריזה חדשה

אני מכנה זאת הפיתוי הקומוניסטי: האמונה שצדק חברתי נוצר בראש ובראשונה באמצעות הכפפת העצמאות הכלכלית לשליטה פוליטית. הסכנה מתחילה כאשר הקניין נעשה חשוד, הצלחה מזוהה עם ניצול והמדינה קובעת יותר ויותר אילו תוצאות עדיין נחשבות קבילות.

האזהרה ההיסטורית מוחשית. הבולשביקים תפסו את השלטון בשנת 1917; ברית המועצות נוסדה רשמית בשנת 1922. ההבטחה לשחרר את העובדים לוותה בחיסול התחרות הפוליטית ובהקמת מדינת מפלגה. השליטים המהפכניים נטלו לעצמם את הסמכות לקבוע את חייהם של מי שאותם התיימרו לשחרר.

דווקא בחברה חופשית עלינו להיאבק מבעוד מועד בתפיסות הכלכליות והמוסריות שהופכות את תלותו של האזרח למושכת יותר בעיני בעלי השלטון מעצמאותו. חברה אינה נעשית צודקת יותר כאשר יותר ויותר אנשים זקוקים לאישור המדינה או לתמיכתה כדי להתקדם.

המפגש בין השמאל הרדיקלי לאסלאם הפוליטי

לביקורת הזאת נודעת משמעות רחבה יותר כאשר חלקים מהשמאל הרדיקלי מחפשים בעלי ברית בקרב תנועות אסלאמיסטיות. האסלאם הפוליטי שתנועות אלה מייצגות הוא אידאולוגיה של כוח, המשתמשת בדת כדי לקבוע את הסדר החברתי. ההתקרבות לתנועות כאלה מעמידה במבחן את אמינותו של השמאל כמגן על חירות הפרט.

עם הצגת הדוח השנתי שלו ב־30 ביוני 2026, הזהיר המשרד הפדרלי הגרמני להגנת החוקה כי עוינות לישראל ואנטישמיות יוצרות חיבור בין זרמים קיצוניים שהשקפותיהם האידאולוגיות שונות מאוד זו מזו בתחומים אחרים. מאז מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 זיהתה הרשות גילויי סולידריות בין תנועות כאלה, מעבר לגבולות האידאולוגיים המפרידים ביניהן.

בכך טמונה קרבה פוליטית מדאיגה. מי שמחלק את העולם אך ורק למדכאים ולמדוכאים עלול בסופו של דבר לראות בכל אויב של המערב בעל ברית. חירויותיהם של נשים, מיעוטים ומתנגדי משטר נעלמות אז מן העין, ברגע שהמדכא שלהם משתמש באוצר המילים האנטי־מערבי הנכון.

בחוגים כאלה האנטישמיות מציעה גשר מסוכן: היהודים נתפסים כאחראים באופן קולקטיבי לכוח או לעושר המיוחסים להם, או למעשיה של ישראל. אין זה שחרור. זהו היגיון ישן של רדיפה, העוטה על עצמו שפה פוליטית חדשה. שמאל המגלה הבנה לכך מתכחש ליומרתו שלו להגן על זכויות אדם אוניברסליות.

לחזק יותר כתפיים

בלגיה זקוקה למדיניות המכירה בעצמאות כלכלית כהתקדמות חברתית. העבודה חייבת להשתלם באופן מוחשי. מי שיכול לחזור למעגל העבודה זקוק לדרך מעשית לעשות זאת. עסקים זקוקים לכללים יציבים ולמרחב להשקעות. יש לבחון הוצאות ציבוריות לפי תוצאותיהן, גם כאשר מוצמדת להן תווית חברתית שנדמה כי היא מחסנת אותן מכל ביקורת.

המטרה חייבת להיות לאפשר ליותר אנשים לצבור הון, לרכוש ידע ולחזק את יכולתם להתמודד עם קשיים. לשם כך דרושה גישה אחרת להצלחה. יזם שמרחיב את העסק שלו, עובד שמתקדם בתפקידו או משפחה שחוסכת — כולם זוכים לעצמאות רבה יותר. חברה חופשית צריכה להעריך זאת.

הכתפיים הרחבות ביותר אינן משאב בלתי נדלה העומד לרשות המדינה. מי שמכביד עליהן עוד ועוד בלי להרחיב את הבסיס הכלכלי, מסכן בסופו של דבר גם את ההגנה על החלשים ביותר.

מדינה ששוברת את הכתפיים הרחבות ביותר אינה מחזקת את החלשים ביותר. בסופו של דבר היא מפילה את כולם..